Kyotolog

התמונות צולמו לפני שבוע, מיד לאחר שהגעתי. לכן החדר נראה כל כך נקי, ריק ומסודר. אני בלגניסט לא קטן, אז עכשיו המצב שונה לחלוטין.

המעונות הבינלאומיים של אובאקו, כשמם כן הם – מיועדים לתלמידים זרים בלבד. רוב החדרים פרטיים, אבל יש גם כמה לזוגות נשואים ולמשפחות. הסטודנטים היפניים באוניברסיטה חיים בתנאים הרבה פחות טובים – מי שגר במעונות גר עם שותפים בבניין עם שרותים ומקלחות משותפים. כאן לכולם יש לפחות שרותים פרטיים, ולרוב גם מקלחת/אמבטיה פרטית.

(התמונות, כאמור, צולמו בשבוע שעבר לפני שהסאקורה פרחה במלוא הדרה. בימים הבאים העצים נראו טוב הרבה יותר)

כמי שכבר היה מנוסה בחדרי בתי מלון ביפן, הופתעתי כשקיבלתי חדר גדול ממה שציפיתי (הוא גם גדול יותר מאיך שהוא נראה בתמונות. המצלמה מקטינה). מבט אל פנים החדר:

ואל המסדרון הקטן והמטבחון שמובילים לשם:

(כן, חייבים להוריד נעליים בכניסה. לזה מיועד השטח המונמך ליד הדלת)

כאמור, יש שרותים ואמבטיה פרטיים וגדולים. לעומת זאת, חלון הענק שמפריד ביניהם לבין החדר מוזר ביותר:

מטבחון מינימלי אך מספק. בקרוב, אם ירצה השם, תהיה מכונת אורז. בינתיים הקומקום מספיק בשביל קפה ואינסטנט ראמן.

ויש גם מרפסת. בלי נוף, כי אני בקומת הקרקע, אבל עם חבלי כביסה ומבט משעמם למדי אל בתי השכונה הקרובה:

וכל זה בשביל קצת יותר ממאה דולר לחודש (לא כולל חשמל ומים). לא הייתם קונים?

למי שלא שם לב – לחיצה אחת תגדיל את התמונה עד לגודל חלון הדפדפן. לחיצה נוספת במרכז התמונה המוגדלת תגדיל אותה לגודל המלא שלה. זה שווה במיוחד בחלק מהתמונות בפוסט הקודם. מחלון התמונה המוגדלת אפשר גם לדפדף בין כל התמונות בפוסט.

נסו ותהנו!

יפן בתחילת אפריל משמעה פריחת עצי הדובדבן – הסאקורה, והגעתי חדור ציפייה לבחון את התופעה מקרוב.

המון תמונות בהמשך הפוסט.

המשך »

אני פה כבר שלושה ימים, ולא כתבתי שום דבר. הזנחה רצינית.

אז איפה מתחילים? מההתחלה, אני מניח. ביום רביעי שעבר טסנו ארבעה מלגאים ליפן. שלושה לטוקיו, ואני לקיוטו. למרות שהטיסות התפצלו באירופה, את הדרך עד לפרנקפורט עשינו בטיסה אחת. למרות זאת, כנראה שטיפלו בנו סוכני נסיעות שונים — לשלושת הטוקיואיסטים הזמינו מראש כיסאות ביחד, ולי בנפרד. קצת חבל, אולי, אבל הם ישבו במרכז המטוס ובאמצעו, בחלק שהיה מלא לחלוטין, ואני ישבתי בשורות האחרונות, במושב חלון ובחלק שהיה ריק כמעט לגמרי (לכל אחד מהנוסעים היתה שורה שלמה משלו). עם כל הכבוד לאחוות מלגאים, אני מעדיף את המרחב והחלון. בכל מקרה היינו צריכים לבלות עוד 6 שעות בשדה התעופה הגרמני.

הטיסה לאוסקה היתה סיפור אחר – מלאה לחלוטין (אפילו overbooked. הם חיפשו מתנדבים לעבור לטיסה מאוחרת יותר), צפופה. ישבתי לא סתם בחלק האחורי של המטוס, אלא בשורה האחרונה ממש ליד איש עסקים יפני ממוצא שלא הוציא מילה מהפה חוץ מצחקוק קצר כשאמרתי しかたない לדיילת שהודיעה שעד שהיא הגיעה למושב האחורי נותרו רק מגשים מסוג אחד (הפחות טוב, לטעמי) לארוחת הצהריים. מצד שני, מסתבר שבטיסות ליפן יש סלסלה קטנה באחורי המטוס עם אספקה קבועה וחופשית של אוניגירי, סנדוויצ’ים ועוגיות לרווחת הנוסעים.

11 שעות לאחר ההמראה, נחתנו בשדה התעופה הבינלאומי של קנסאי.

(כל התמונות בבלוג הזה יפתחו בגדול בלחיצה עליהן)

אוניברסיטת קיוטו היתה נחמדה והזמינה למילגאים שאטל עד למעונות, ולכן פעם ראשונה בחיי חיכה בשער נהג עם השם שלי על כרטיס גדול (גם של עוד עשרה אנשים, אבל נו טוב). למעונות הגענו בשעות הצהריים המאוחרות, ואת שארית היום ביליתי עם שני המלגאים שנסעו איתי בואן – בלגי ופולניה. הם החליטו לנצל את שארית היום עד תומו ולגשת מיד לעירייה המקומית לטפל בבקשה לכרטיס תושב ולביטוח לאומי. הבלגי, שכבר היה ביפן, מדבר יפנית כמו דובר ילידי, ואני לא מגזים. מצד אחד, היה נחמד להתעמת עם פקידי העירייה ביחד עם מישהו שמבין בדיוק מה אומרים לו ויכול לשאול כל דבר חזרה. מצד שני, תלות כזו לא טובה להעמקת כישורי היפנית שלי עצמי. את חשבון הבנק כבר פתחתי לבד, למחרת.

בשלב הזה כולנו רצינו כבר רק לישון. קפיצה קטנה לקנות סושי של סופרמרקט לארוחת ערב, וכבר חזרנו למעונות בסביבות 7 בערב. למזלי, החלטתי להיות חכם, ומשכתי בגבורה עד 11, כדי להפטר מג’טלאג. מזל שיש אינטרנט מהיר (מאוד).