Kyotolog

מצטער על חוסר הכתיבה — כשהשגרה העסוקה משתלטת קשה למצוא את היכולת לשבת ולכתוב כשחוזרים מיום לימודים מיגע. יש לי כמה פוסטים חצי כתובים בקנה. סקר מיוחד בקשר לזה בסוף.

אבל קודם כל, לענייננו. במטבח היפני יש כל מיני דברים שלא משמחים במיוחד את הקונסרבטיבים במזונם (לקח הרבה זמן עד שהמערב התרגל לאכול דגים נאים פה ושם), אבל אם תשאל זרים ביפן  על מאכלים יפניים בלתי אפשריים התשובה הנפוצה ביותר תהיה נאטו. ואני לא מדבר על ארגון האמנה הצפון אטלנטית.

נאטו לא מוכר מאוד מחוץ ליפן, אבל למי שמכיר קשה להשאר אדיש. עוד לא פגשתי מישהו אמביוולנטי בקשר לנאטו. או שזה מבחיל ומגעיל אותך (הרבה מערבים וגם לא מעט יפנים) או שזה מעדן. בכל מקרה, היפנים אוכלים הרבה ממנו, בעיקר בארוחת הבוקר, ובסופר הקטן הקרוב למעונות הוא תופס כמה וכמה מדפים במקרר, עם עשרות מותגים במחירים וגדלים שונים. משהו כמו מעדני חלב בארץ.  את הנאטו ניסיתי לראשונה לפני כמה שבועות כשהתארחתי אצל ידיד יפני שניסה לאתגר אותי במאכלים שנחשבים כקשים לזרים (משימה קשה – אין לי בעיה לנסות הכל, וקשה למצוא משהו שלא אצליח לאכול. לא תמיד הייתי כזה, אבל זה סיפור אחר). ניסיתי. זה לא היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי אי פעם, אבל זה גם לא היה כל כך נורא, למרות שאני מבין את המתנגדים הנחרצים. בכל מקרה, זה היה מעניין מספיק כדי שאקנה חבילה קטנה בסופר לנסיון נוסף.

אז מה זה נאטו? האמת, לא יותר מפולי סויה מותססים. הוא נחשב בריא מאוד – קונים אותו בקופסאות קלקר קטנות של 50 גר’, עם מעט קלוריות ונתרן והרבה חלבון וויטמינים. המתנגדים אומרים גם שהתרומה שלו לדיאטה גדולה עוד יותר – אחרי שתאכל קופסה של נאטו תאבד את התאבון לשארית היום. יש מי שאוכל נאטו “ערום”, אבל הרוב מוסיפים לו משהו – החל מרוטב סויה ועד לחרדל או אפילו סוכר. נהוג גם לפזר אותו על אורז במקום לאכול ישירות מהקופסה. קל להבין למה – ניסיתי נאטו על יבש והטעם שלו פשוט לא מספיק חזק או מיוחד. למעשה, אני די משוכנע שהטעם ממש אינו הסיבה לשנאה הגדולה בקרב המקטרגים. אבל לא צריך טעם רע כדי לשנוא אותו. הסיבות האמיתיות בהמשך. קודם כל, נתחיל במסע המצולם אל תוך קופסת נאטו.

ככה נראית אריזת נאטו ממוצעת בסופר. היא מכילה שלוש קופסאות קלקר קטנות בפנים, ומצהירה שדאשי קומבו וחרדל כבר מצורפים להוספת טעם. בפנים מסתתרות הקופסאות, שנראות כך:

כמובטח, שקיות קטנות של דאשי וחרדל לערבוב אל תוך הנאטו. הנה הן מקרוב, למי שרוצה להתאמן ביפנית:

בינתיים, הכל תמים ונחמד. הצרות מתחילות כשפותחים את קופסת הקלקר.

הדבר הראשון שמכה בך זה הריח. לנאטו יש ריח חזק מאוד של אמוניה, שרבים מתארים אותו פשוט כ-”מסריח”. זה המכשול הראשון – הרבה נופלים כבר בו. הם פשוט לא מצליחים להביא משהו עם ריח כזה לקרבת הפה שלהם. מבחינת המראה – הוא לא מלבב במיוחד בשלב זה, אבל זה כלום לעומת מה שהולך אחר כך.

מה שהולך אחר כך זה זה: את הנאטו לא אוכלים מיד כמו שהוא. בין אם מוסיפים לו רטבים ובין אם לא, לפני האכילה מערבבים אותו היטב בעזרת הצ’ופסטיקס. בזמן הערבוב הוא מקבל את המרקם המפורסם  שהוא, לדעתי, המכשול הגדול ביותר אצל רוב האנשים. זהירות, תמונות קשות:

לומר על נאטו שהוא רירי לא עושה איתו צדק. הוא לא סתם רירי – הוא רירי בצורה הרירית ביותר שאפשר לחשוב עליה. הוא דביק וסמיך וכשמרימים את הפולים עם צ’ופסטיק נמתחים להם מעין קורי עכביש נוזליים שנמתחים עד אין סוף. את המרקם ממשיכים להרגיש בתוך הפה גם כמה שעות אחרי הארוחה. מים לא עוזרים – ניסיתי. אין לי ספק שרבים וטובים הצליחו לצלוח את שלב הריח אבל נפלו אחרי טעימה קטנה. יש בזה בהחלט משהו שגורם לרצות להקיא.

ובכל זאת -

והתוכן לא בפח הזבל. זו היתה הקופסא השניה מהשלישיה, אני אוכל גם את השלישית ויש אפילו סיכוי שאקנה עוד מהדבר הזה. אולי לא בקביעות אבל פעם בכמה חודשים. אומרים שנאטו זה טעם נרכש, ואני חושב שזה נכון – אחרי ההלם הראשוני זה כבר הרבה פחות מגעיל, והטעם אפילו מתחיל להיות נחמד. וכמו שאמרתי – זה מאוד בריא, ושמעתי שבריאות זה טרנד היום, או משהו כזה.

כמו שהבטחתי – סקר, ולו רק כדי לבדוק שמישהו קורא ואכפת לו מהדברים הכתובים כאן. איזה מהפוסטים החצי-כתובים אתם רוצים שאסיים קודם? את זה שעוסק בביקור הקצר במייד קפה באקיהבארה? את הרציני יותר על הבעיתיות במערכת לימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ביפן? או אולי עוד על אוכל יפני (יש לי הרבה תמונות ובכלל, זה משהו שמעסיק אותי לא מעט). תגובות, פליז.