אם נהניתם, הירשמו ברסס או באייטיונס לפרקים הבאים, או האזינו לארכיון. זו דרך לא רעה בכלל להעביר שעה פעם בשבוע.

העומס בלימודים מסתיים אוטוטו, ואז אולי יהיה לי זמן לכתוב את אחד מהפוסטים המובטחים.

אבל בכל זאת – חבורת נערות תיכון בקמפוס האוניברסיטה. זה צולם לפני לא מעט זמן, ובינתיים נערך המעבר לתלבושות הקיץ, שבולט בעיקר בזה שהחצאיות מתקצרות משמעותית.

אבל קודם כל, לענייננו. במטבח היפני יש כל מיני דברים שלא משמחים במיוחד את הקונסרבטיבים במזונם (לקח הרבה זמן עד שהמערב התרגל לאכול דגים נאים פה ושם), אבל אם תשאל זרים ביפן  על מאכלים יפניים בלתי אפשריים התשובה הנפוצה ביותר תהיה נאטו. ואני לא מדבר על ארגון האמנה הצפון אטלנטית.

נאטו לא מוכר מאוד מחוץ ליפן, אבל למי שמכיר קשה להשאר אדיש. עוד לא פגשתי מישהו אמביוולנטי בקשר לנאטו. או שזה מבחיל ומגעיל אותך (הרבה מערבים וגם לא מעט יפנים) או שזה מעדן. בכל מקרה, היפנים אוכלים הרבה ממנו, בעיקר בארוחת הבוקר, ובסופר הקטן הקרוב למעונות הוא תופס כמה וכמה מדפים במקרר, עם עשרות מותגים במחירים וגדלים שונים. משהו כמו מעדני חלב בארץ.  את הנאטו ניסיתי לראשונה לפני כמה שבועות כשהתארחתי אצל ידיד יפני שניסה לאתגר אותי במאכלים שנחשבים כקשים לזרים (משימה קשה – אין לי בעיה לנסות הכל, וקשה למצוא משהו שלא אצליח לאכול. לא תמיד הייתי כזה, אבל זה סיפור אחר). ניסיתי. זה לא היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי אי פעם, אבל זה גם לא היה כל כך נורא, למרות שאני מבין את המתנגדים הנחרצים. בכל מקרה, זה היה מעניין מספיק כדי שאקנה חבילה קטנה בסופר לנסיון נוסף.

אז מה זה נאטו? האמת, לא יותר מפולי סויה מותססים. הוא נחשב בריא מאוד – קונים אותו בקופסאות קלקר קטנות של 50 גר’, עם מעט קלוריות ונתרן והרבה חלבון וויטמינים. המתנגדים אומרים גם שהתרומה שלו לדיאטה גדולה עוד יותר – אחרי שתאכל קופסה של נאטו תאבד את התאבון לשארית היום. יש מי שאוכל נאטו “ערום”, אבל הרוב מוסיפים לו משהו – החל מרוטב סויה ועד לחרדל או אפילו סוכר. נהוג גם לפזר אותו על אורז במקום לאכול ישירות מהקופסה. קל להבין למה – ניסיתי נאטו על יבש והטעם שלו פשוט לא מספיק חזק או מיוחד. למעשה, אני די משוכנע שהטעם ממש אינו הסיבה לשנאה הגדולה בקרב המקטרגים. אבל לא צריך טעם רע כדי לשנוא אותו. הסיבות האמיתיות בהמשך. קודם כל, נתחיל במסע המצולם אל תוך קופסת נאטו.

ככה נראית אריזת נאטו ממוצעת בסופר. היא מכילה שלוש קופסאות קלקר קטנות בפנים, ומצהירה שדאשי קומבו וחרדל כבר מצורפים להוספת טעם. בפנים מסתתרות הקופסאות, שנראות כך:

כמובטח, שקיות קטנות של דאשי וחרדל לערבוב אל תוך הנאטו. הנה הן מקרוב, למי שרוצה להתאמן ביפנית:

בינתיים, הכל תמים ונחמד. הצרות מתחילות כשפותחים את קופסת הקלקר.

הדבר הראשון שמכה בך זה הריח. לנאטו יש ריח חזק מאוד של אמוניה, שרבים מתארים אותו פשוט כ-”מסריח”. זה המכשול הראשון – הרבה נופלים כבר בו. הם פשוט לא מצליחים להביא משהו עם ריח כזה לקרבת הפה שלהם. מבחינת המראה – הוא לא מלבב במיוחד בשלב זה, אבל זה כלום לעומת מה שהולך אחר כך.

מה שהולך אחר כך זה זה: את הנאטו לא אוכלים מיד כמו שהוא. בין אם מוסיפים לו רטבים ובין אם לא, לפני האכילה מערבבים אותו היטב בעזרת הצ’ופסטיקס. בזמן הערבוב הוא מקבל את המרקם המפורסם  שהוא, לדעתי, המכשול הגדול ביותר אצל רוב האנשים. זהירות, תמונות קשות:

לומר על נאטו שהוא רירי לא עושה איתו צדק. הוא לא סתם רירי – הוא רירי בצורה הרירית ביותר שאפשר לחשוב עליה. הוא דביק וסמיך וכשמרימים את הפולים עם צ’ופסטיק נמתחים להם מעין קורי עכביש נוזליים שנמתחים עד אין סוף. את המרקם ממשיכים להרגיש בתוך הפה גם כמה שעות אחרי הארוחה. מים לא עוזרים – ניסיתי. אין לי ספק שרבים וטובים הצליחו לצלוח את שלב הריח אבל נפלו אחרי טעימה קטנה. יש בזה בהחלט משהו שגורם לרצות להקיא.

ובכל זאת -

והתוכן לא בפח הזבל. זו היתה הקופסא השניה מהשלישיה, אני אוכל גם את השלישית ויש אפילו סיכוי שאקנה עוד מהדבר הזה. אולי לא בקביעות אבל פעם בכמה חודשים. אומרים שנאטו זה טעם נרכש, ואני חושב שזה נכון – אחרי ההלם הראשוני זה כבר הרבה פחות מגעיל, והטעם אפילו מתחיל להיות נחמד. וכמו שאמרתי – זה מאוד בריא, ושמעתי שבריאות זה טרנד היום, או משהו כזה.

כמו שהבטחתי – סקר, ולו רק כדי לבדוק שמישהו קורא ואכפת לו מהדברים הכתובים כאן. איזה מהפוסטים החצי-כתובים אתם רוצים שאסיים קודם? את זה שעוסק בביקור הקצר במייד קפה באקיהבארה? את הרציני יותר על הבעיתיות במערכת לימודי התואר הראשון באוניברסיטאות ביפן? או אולי עוד על אוכל יפני (יש לי הרבה תמונות ובכלל, זה משהו שמעסיק אותי לא מעט). תגובות, פליז.

אבל השוס האמיתי הוא כרטיסי הנקודות. בארץ הם מוכרים בדרך כלל ככרטיסי מועדון לקוחות, ונפוצים בעיקר ברשתות המזון הגדולות. הם גם עובדים קצת אחרת. פה כל חנות מכל תחום שפתחה יותר מסניף אחד מתגאה בכרטיס נקודות משלה.

השיטה קצת שונה – לא מקבלים הנחות מידיות על קניות בחנויות הרשת. במקום, מקבלים נקודות על כל קניה, קצת כמו אצל כרטיסי האשראי אצלנו. שלא כמו בכרטיסי האשראי, פה באמת אפשר לצבור נקודות אם קונים הרבה. לדוגמא, שני הכרטיסים שכבר יש לי: בחנות האלקטרוניקה מקבלים נקודות בשווי 5% מסך הקניה (ותמיד יש מוצרים שהחנות רוצה לקדם, עליהם מקבלים 10%). ברשת חנויות הנוחות מקבלים בדרך כלל הרבה פחות – נקודה לכל 100 ין (בערך דולר אחד), אבל גם פה תמיד יש מוצרים מקודמים שנותנים 20 או 30 או 50 נקודות על מוצר שעולה דולר או שניים. כלומר, אם אתם לא בררנים ולא אכפת לכם איזו חברה יצרה את היוגורט או הקפה הקר שאתם קונים, תמיד אחד מהם יהיה כזה.

השימוש בנקודות זהה בכל מקום – נקודה אחת שווה ין אחד, ואפשר להשתמש בהן לכל קניה של כל מוצר בחנות, בכל זמן שרוצים (תוקפן לא פג). זה אומר שבחנות האלקטרוניקה – מי שקונה מוצר יקר כמו מחשב, מצלמה, טלוויזיה או מקרר מקבל ממש במתנה מוצר נוסף לבחירתו החופשית לחלוטין במחיר 5% ממחירו, ובסכומים כאלה כבר מדובר בכמות כסף לא טריוויאלית. לחנות זה כמובן משתלם — אין לי ספק שכל פעם שארצה בטריות או נורות חשמל אני אקפוץ לסניף שלהם כדי לקבל עוד כמה נקודות במקום ללכת למקום אחר. בטוקיו ראיתי עוד אסטרטגיה, מחוכמת להפליא – בכניסה לאחת חנויות האלקטרוניקה ניצבו מספר מכשירים דמויי כספומט. אפשר להכניס לשם את כרטיס הנקודות פעם אחת כל יום, ובליווי אנימציה קטנה של מכונת הימורים לקבל מספר רנדומלי של נקודות חינם. בדרך כלל זה כמובן מספר קטן, אבל פה ושם המכונה מכניסה כמה מאות נקודות לכרטיס. ממש כסף בחינם. הלקוח, מצידו, מגיע כל יום לסניף, ובוודאי יעשה פה ושם קניות אימפולסיביות וגם יקנה את המצרכים לארוחת הערב בסופרמרקט באותו בניין, ששייך במקרה לאותה חברה.

בקצב הנוכחי, אני אצטרך ארנק גדול יותר בקרוב. מעבר לזה, אם מישהו עובר פה בסביבה ורוצה לקנות מכשיר אלקטרוני יקר (בכל זאת, יפן) – עיברו אצלי קודם וקחו את הכרטיס שלי לקופה – חבל על הנקודות.

(בתמונה, חבורת כרטיסים. הקליקו כדי לראות את כולם!)

ה-A-bar הומלץ על ידי הותיק בחבורת הגאיג’ינים שלומדים איתי – אמריקאי שחי בקיוטו כבר שנה וביפן on-and-off יותר משש. נראה שהוא מכיר כל פינה לשתות בה במרכז העיר. המקום הוא חצי-פאב-חצי-איזאקאיה, תפריט המשקאות והאוכל גדול וזול, והוא – מסתבר – אחד המקומות היחידים אליו גם יפנים וגם זרים מגיעים ללא אפליה.

נותר לי רק לקוות שחברי ללימודים שפרצופם נחשף כאן לא יגיעו לבלוג הזה.

איי באר, קיוטו from Oren Ronen on Vimeo.

הראשונה היא שהיפנים כנראה פיתחו מערכות חיזוי מזג אויר שהם שומרים לעצמם ואינם חולקים עם שאר העולם. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שהתחזיות כאן מדויקות להחריד. אם כתבו שיתחיל לרדת גשם ב-2 והוא יחלש ב-3 ויפסק ב-5, זה בדיוק מה שקורה. אם כתבו שיהיה מעונן אבל לא ירד גשם, גם זה קורה, אפילו אם “מעונן” זו מילת קוד לשמיים שחורים ואתה תוהה אם לא היית צריך לסחוב מטריה בבוקר למרות התחזית. כנראה שהעננים מבינים שאם הם ימרדו במערכת זה ייגמר בספוקו של אחד מאנשי השרות המטאורולוגי. בכלל, באתרי חיזוי מזג איור יפניים אותנטיים אפשר לראות תחזית כללית של האזור, ואז להתמקד בשכונה מסוימת ולקבל תחזית שמפרטת מה צפוי בכל שעה נתונה ביממה הקרובה.

השניה היא הכבוד שנרכש פה למטריות. בארץ, אם יורד גשם ואתה נכנס לחנות, למסעדה או סתם לכיתה באוניברסיטה, אין מנוס מלטפטף על הרצפה ועל האנשים שנמצאים במקום, ולגרום לבלגן באופן כללי. ביפן זה לעולם לא יקרה – או שבפתח החנות או הכיתה יונח מתקן למטריות ברגע שטיפת גשם מתחילה לטפטף, או שיעמוד עובד משועמם אך נמרץ בפתח החנות ויחלק לנכנסים שקיות ניילון ארוכות וצרות, מתאימות בדיוק לגודל מטריה סטנדרטי, שמונעות טפטוף או הרטבות ונקראות בחיבה על ידי רוב הזרים באזור “קונדומים למטריה”. ביציאה גם יאספו את השקיות, כדי שלא תתקע עם ניילון לא רצוי בהמשך עיסוקיך. חנויות שרוצות להתעלות על עצמן יוותרו על העובד ויניחו מתקן מכני שעוטף את המטריה בניילון באופן אוטומטי ומהיר.

בתמונה: מטריה יפנית טיפוסית.

1. זו לא הגזמה ולא סטריאוטיפ. אם תסתובבו פה ברחוב, בתחנת הרכבת, בתוך הרכבת, באוטובוס או בכל מקום ציבורי אחר, בממוצע שניים מתוך שלושה אנשים יהיו עם הפרצוף בתוך מסך הסלולארי. וזה לא משנה אם הם הולכים, עומדים או יושבים באותו רגע. אם לומר את האמת, גם אני נכנס לסטטיסטיקה. אמנם עדיין לא תוך כדי הליכה, אבל ברכבת – בהחלט.

2. למרות ריבוי הפלאפונים, לא שמעתי אפילו צלצול אחד או ראיתי מישהו מדבר במכשיר מאז שהגעתי לכאן, מלבד אצל זרים. היפנים פשוט לא עושים שיחות קוליות, ובכל מקרה משאירים את הפלאפון תמיד על מצב רטט כדי לא להפריע לאף אחד.

3. הסלולרי שלי הוא באמת שיא הטכנולוגיה, יודע לעשות הכל, והוא אפילו נראה טוב אם מסתכלים עליו ולא נוגעים, אבל אם תחזיקו אותו מייד תבינו כמה רמת הגימור של המכשיר עצמו נחותה לעומת הסטנדרט האירופאי. רוב המכשירים פה עשויים מפלסטיק זול ואתה מרגיש כאילו הם הולכים להתפרק לך ביד בכל רגע. השמועות אומרות שמכשיר ממוצע מחזיק בערך שנה לפני שהוא פשוט נשבר פיזית. ליפנים זה לא מפריע, כמובן – הם בכל מקרה משדרגים לדגם מהקולקציה החדשה הרבה לפני שזה קורה.

4. לרוב הסלולריים פה יכולות זהות (מלבד כמות המגהפיקסל במצלמה והרזולוציה של המסך, או מספר דגמים בודדים שמנסים את טרנד מסך המגע), לכן לרוב קונים מכשיר לפי העיצוב החיצוני. בחנויות מוצגים רפליקות פלסטיק מדוייקות של כל מכשיר ומכשיר, ואפשר לקחת אותן ביד ולבחון מכל הצדדים. בשביל היכולות הטכניות, צריך להסתפק בהסבר בקטלוג.

5. להשתמש בסלולרי כארנק אלקטרוני זה ממכר. טוענים את המכשיר בכסף בכל אחת מחנויות הנוחות שפרוסות ביפן כמו שסטארבאקס פרוסים במנהטן, ולאחר מכן במקום לשלוף ארנק ולהסתבך עם מטבעות ושטרות פשוט מנפנפים במכשיר מול הקורא המגנטי שבקופה בזמן התשלום. זה עובד רק בחנויות תומכות, כמובן — בעיקר חנויות הנוחות הנ”ל ורשתות מזון מהיר, אבל מצאתי גם חנויות אלקטרוניקה גדולות שאיפשרו לשלם ככה.

6. אפשר לראות טלויזיה בסלולרי. לא מדובר בקטעים מוקלטים מראש שעוברים דרך שרותי התוכן של הדור השלישי, אלא בשידור דיגיטלי שנקלט באמצעות אנטנה נפרדת ומשדר את הערוצים הציבוריים היפניים, בדיוק כמו שרואים אותם בכל מכשיר טלויזיה רגיל. זה כולל גם את כל הצ’ופרים של שידורים דיגיטליים – ערוצי מידע שאפשר להדליק, כתוביות לכבדי שמיעה אם לא מדובר בתכנית בשידור חי, וכדומה. אמנם לא מאוד נח לראות טלויזיה על מסך של כמה סנטימטרים, אבל זה חוסך ממני את הצורך במכשיר אמיתי ויקר.

7. שרותי התוכן עצמם הם דבר די מדהים, והסיבה העיקרית לכך שהיפנים דבוקים לפלאפון כל הזמן. זה מתחיל בסמס שהופך לאימייל לכל דבר באופן אוטומטי אם עוברים את מכסת האותיות, ומכיל את האמוג’י המפורסמים – האמוטיקונים והאייקונים שכל יפני מרפד את התכתובות שלו איתם בנדיבות. זה ממשיך בחדשות ובמזג אויר, נגישים וקלים לשימוש הרבה יותר מהשירותים המקבילים בארץ. יש מוזיקה, סרטים, וגם ספרים וקומיקס להורדה בתשלום, וגם לא מעט בחינם. יש מידע מקומי, ששואב את המיקום מהג’יפיאס ומיידע מיד על מסעדות, לוחות זמנים של תחבורה ציבורית, תחנות דלק, שירותים ציבוריים, ודברים מעניינים אחרים לעשות באזור שאתה נמצא בו.

8. זה הפלאפון שלי. וגם כאן. והמכשיר עצמו היה אפילו בחינם (בהתחייבות לשנתיים, אמנם, אבל מה אכפת לי).

בקרוב, פוסט עם קצת יותר תוכן. אולי אפילו הערב, אם יהיה לי כח.

סיור של כעשר דקות ברחובות אוג’י המשעממים, בדרך מהמעונות לתחנת הרכבת הקרובה. לא מומלץ למי שסובל ממחלת ים. בימי חול, בדרך כלל הדרך מלאה בתלמידי ותלמידות בית ספר בדרכם ללימודים, אבל צילמתי בשבת ולכן הרחובות ריקים. אגב תלמידות בית ספר, עכשיו כשאני רואה אותן in the flesh מדי יום, אין לי כבר בכלל ספק שהתלבושת האחידה היפנית היא בדיחת אחד באפריל של מעצב בגדים עם נטיות פטישיסטיות שהצליחה מעבר למצופה.

הוידאו נקטע בסופו בפתאומיות. אל תדאגו, לא נשאר הרבה – תחנת הרכבת נמצאת ממש לאחר המחסום.

אפשר לראות בסטרימינג למטה, או להוריד באיכות גבוהה יותר (170 מגה) למי שרוצה ממש לקרוא את מה שכתוב על השלטים.

A walk from the dorms to the train station from Oren Ronen on Vimeo.