אין מעצבן מ

Thursday, 31 January 2008 2 תגובות »

א. סטודנט שנכנס לקורס בפעם הראשונה בשיעור השלישי, וקוטע את המרצה פעם בחמש דקות בשאלות “מה זה” על מונחי בסיס שהוסברו בשיעור הראשון.
ב. במיוחד כאשר לקורס הספציפי הזה יש תמסירים מפורטים להחריד שאפשר (וצריך) להוריד מאתר הקורס. תמסירים מהסוג בו אין צורך לכתוב שום דבר במהלך השיעור (מלבד הבהרות בהערות שוליים), כי הכל כבר מודפס.
ג. ובמיוחד במיוחד כאשר אפילו לאחר שהסבירו לו, הוא לא ממש מבין.

אתה בישראל, לעזאזל, תלמד איך עושים את העבודה

Monday, 28 January 2008 תגובה אחת »

שלחו לי משהו בדואר שליחים. השליח מתקשר בסביבות 8 בבוקר (למזלו אני מהמתעוררים מוקדם) ושואל אם מישהו יהיה בבית בין 11 ל-12. לא יהיה, אבל החבילה לא גדולה, ואני מבקש שישאיר אותה בארון החשמל ליד הדלת.

11 ורבע, טלפון נוסף. הוא הגיע, אבל נותר חסר אונים מול דלת הבניין הנעולה. “לא נעים לי לצלצל לשכנים באינטרקום”. ביקשתי שילחץ בכל זאת. לפני שלחץ על כל כפתור הוא שאל אם אני מכיר אישית את השכן הרלוונטי. הדלת נפתחה לבסוף, כמובן, בלי שאלות מיותרות.

לחבילה, ולארון החשמל, שלום.

בנימה קצת יותר אישית מכרגיל

Thursday, 24 January 2008 תגובה אחת »

אז עשיתי מה שעשיתי, וזו היתה טעות. טעות גדולה מאוד. מהטעויות שבמבט לאחור אתה שואל את עצמך, “מה לעזאזל חשבתי?” ולא מבין איך המוח שלך יכול לדרדר אותך לטירוף זמני כזה, שנוגד את רוב הערכים החשובים לך. טעות מוסרית, פוגענית ומטומטמת. מהטעויות האלה.
התוצאות לא איחרו לבוא (כדרכן של תוצאות בלתי נמנעות), וכן - הן כואבות. אני מקווה שביום מן הימים המצב ישתנה, אבל בינתיים - זה המצב, ואינני יכול להתווכח איתו. אם אני הייתי בצד השני אני לא חושב שהייתי נוהג אחרת.
אבל הכאב הגדול הוא מזה שאכזבתי את עצמי. זו הרגשה מוכרת מדי, אבל כזו שכבר כמה שנים לא הרגשתי. אני הנוכחי אינו אני של לפני שלוש שנים (וזה לא היה אני של שלוש שנים קודם לכן). חשבתי שהתבגרתי; שאני יציב נפשית יותר משהייתי אי פעם בעבר (לא שהייתי מעולם מעורער לחלוטין, או אפילו בדכאון אמיתי - זה מובן בי ואין לי ספק שעלי לשמוח שאיני בין אלה שסובלים מבעיות חמורות יותר מהדרמות הנפשיות הקטנות שעברתי במהלך חיי). כנראה שצריך להזהר ממחשבות כאלה. האם הפעם סיימתי, ולא אחזור יותר על התנהגות מטופשת כזאת? אני רוצה להאמין שכן. אין ספק שאהיה מודע לכך הרבה יותר מבעבר. שיפור עצמי הוא תמיד טוב, במיוחד אם חשבת שאתה לא צריך אותו.
מצד שני, אין לי ספק שלפני שנים, אם הייתי נקלע לאותו מצב ולתוצאותיו, הייתי מפסיק לתפקד למשך ימים: קשיים בשינה, בריכוז, בעבודה. הייתי מעביר את המצב בראש שוב ושוב, שואל שאלות “מה אם” חסרות טעם ושימוש. טוב לי שאני לא מרגיש ככה עכשיו, ואולי זה הסימן האמיתי לזה שאין כל דמיון ביני לפני שלוש שנים למצבי היום. העולם רחב הרבה יותר מכל קשר אישי ספציפי, וגם אם יש דברים כואבים ועצובים, החיים יפים ויש המון דברים לעשות בהם.

דויד שלח אותי

Monday, 21 January 2008 3 תגובות »

המקום: רחוב הקוממיות, 5 דקות ברגל מאוניברסיטת תל-אביב.
השעה: 11 וחצי בבוקר.
בגלל שביתות כאלה ואחרות שיש הרבה מה לומר עליהן אבל לא נעשה את זה כאן, אני נאלץ להגיע בשעה הזאת לאוניברסיטה, לשיעור צהריים. על חנייה בפסים האפורים שסובבים את האוניברסיטה כמובן אין על מה לדבר בשעה הזאת, אך לשמחתי אני יודע שבמספר רחובות לא רחוקים יותר מדי מותר לחנות בחינם עד 3 אחה”צ (כבר השתמשתי באופציה בעבר). השיעור מסתיים בשתיים, לכן זו הזדמנות מצוינת לא לשלם תשע שקל על חניון. הרחוב כמעט ריק, מלא במקומות חניה.
בפתח הרחוב מוצב שלט: “החניה מוסדרת ע”י כרטיסי חנייה משעה 3 עד שעה 8″. חניתי. למדתי. חזרתי. מתחת לווישר דו”ח חניה על סך 100 שקלים.
במוקד החניה של עיריית תל אביב דווקא ענתה פקידה נחמדה שבאמת ניסתה לעזור. על פי המחשב, חניתי בצד של המספרים האי-זוגיים, שם חייבים בכרטיס חניה בכל שעות היום. אם הייתי חונה מרחק שני צעדים בצד השני של הרחוב, הכל היה בסדר. חוץ מזה, היא טוענת, בטוח מוצב שם שלט שמסביר את מצב העניינים הזה. יכול להיות שאני עיוור (אני אבדוק את זה מחר או מחרתיים), אבל אני יחסית משוכנע שהשלט היחיד באזור הוא זה שמדווח על חנייה בחינם בשעות הבוקר.
(מיותר לציין, אגב, שהרחוב באמת היה ריק - לא הייתה שום בעיה לחנות בכל צד שלו. הייתי אפילו קרוב יותר למחוז חפצי במספר שניות של הליכה אם הייתי מחנה בצד המותר).

אז מה, ללכת לצלם את הרחוב, למלא מסמכים ולערער על הדו”ח? או לשלם את המאה שקל הארורים ולחנות בצד הנכון בפעם הבאה?

מי שומר על השומרים

Monday, 14 January 2008 2 תגובות »

אז כמו שכבר כתבתי, הדיאטה היתה קלה. וכמו שכולם הזהירו אותי וסירבתי להאמין, שמירה על המשקל החדש היא עבודה קשה הרבה יותר.

בזמן הדיאטה, לא התעסקתי יותר מדי במשקל או באוכל בחיי היומיום. לאחר השבועות הראשונים, בהם וידאתי שאכילה וספורט בכמות יומית מסוימת מובילה לירידה מתמשכת במשקל, פשוט התמדתי בהרגלים החדשים ולא עשיתי יותר חוץ מלדגום את המשקל פעם בשבוע כדי לראות שאין תקלות רציניות.
עכשיו, לעומת זאת, אני חושב על אוכל וקלוריות באופן תמידי. מצד אחד - לרדת יותר ממה שירדתי כבר מתחיל להיות לא טוב (לגבר בגילי ובגובהי, משקל נמוך מ-60 ק”ג כבר נשמע לא כל כך בריא). מצד שני, אין לי שום כוונה להעלות בחזרה את המשקל, ולא חסרות דוגמאות מסביבי שמראות שאפילו עליה “קטנה” של שניים או שלושה קילוגרמים מובילה בד”כ להתדרדרות שתחזיר את כל המשקל שאיבדתי תוך מספר חודשים. למצוא את האיזון זו משימה מדכאת ובלתי אפשרית - לראשונה בחיי אני קרוב לספירה קלורית של כל מה שנכנס לפה.

כמובן, כל המאכלים האסורים מזמן הדיאטה חזרו לתפריט בצורה מוגבלת — הבעיה היא שה”הגבלה” הזאת גורמת לאין ספור התלבטויות יומיומיות כמו, “היום מותר עוגיה עם הקפה של הבוקר, או שאולי יזדמן לי קינוח הרבה יותר שווה בהמשך השבוע?” או “אתמול הייתי במסיבה ואכלתי יותר מדי ביסליבמבה אז אולי היום כדאי לקחת רק חצי מכמות תפוחי האדמה הרגילה בארוחת הצהריים?”. תסכול עמוק שכנראה שאנשים כמוני, שאוהבים לאכול ואין להם נטיה להשאר רזים, צריכים להתמודד איתו על החיים ברגע שבחרו להשאר במשקל נמוך.

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏