המועמד האופטימלי

היום בבוקר סיימתי פרוייקט בן כשבעה חודשים (למרות שלמעשה את רוב העבודה עשיתי בשלושת החודשים האחרונים בלבד), וסיימתי לקרוא רומן שלם ביפנית: ספרו האחרון של הרוקי מוראקמי, Afterdark. כשהתחלתי התרגום של הספר לאנגלית עוד לא יצא לאור.

מוראקמי הוא סופר יפני מוערך וידוע במערב, וככזה אפשר לחשוב שזו מטלה לא פשוטה לאדם שכישוריו בשפה עדיין בינוניים. למעשה, נראה שזה הפשוט מבין הספרים שיושבים אצלי על המדף. כאספן כרוני הצלחתי לאגור על מדף הספרים שלי מספר לא מבוטל של ספרים ביפנית בשנים האחרונות. ספרי קריאה רציניים יותר או פחות, ספרי עיון אקדמאיים ולהמונים, ולא מעט מנגה. הרוב המוחלט של כל אלה קשה הרבה יותר לקריאה מהספרים של מוראקמי. הסיבה פשוטה: הפרוזה היפנית נוטה למשפטים ארוכים ומפותלים. כאלה שהקורא הזר אולי יבין בהן כל מילה בנפרד (לאחר בדיקה במילון), אך יתקשה מאוד להבין כיצד הן מחוברות זו לזו, אפילו לאחר שהתנסה בדקדוק יפני כבר מספר שנים. באחד מהספרים האחרים על המדף — ספר לנוער שעל בסיסו נוצרה סדרת אנימציה פופולרית למדי — מצאתי כבר עמודים שלמים עמוסי טקסט שמכילים לא יותר משני משפטים. זה הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע.

מוראקמי, לעומת זאת, הושפע רבות מספרות אמריקאית. המשפטים שלו קצרים - לרוב בעלי המינימום ההכרחי בלבד. נושא, מושא, פועל. אולי פסוקית משועבדת אחת. טקסט קולח, קצבי, עם דיאלוגים נהדרים. פה ושם מצאתי את עצמי קורא ברצף עמודים שלמים במהירות מדהימה, כשהייתי בר-מזל ונתקלתי בקטעים בהן לא הייתי צריך לחפש מילים לא מוכרות במילון.

ובכל זאת. ספר שלם (אם כי קצר). ביפנית. אחרי עשרות שעות של ישיבה בבתי קפה על הפוך עם המילון האלקטרוני. זו קפיצת מדרגה.

שלא כהרגלי, כמישהו מחוץ למעגל הבלוגרים שמתעסק בדברים כאלה בדרך כלל (”הבראנז’ה”, כפי שהם מכונים ע”י גורמים מסוימים בימים האחרונים), פוסט תגובתי משהו לזה של שרון ולזה של יהונתן בנושא פייסבוק. בשתי מילים: לא מסכים.

נתחיל בנימה אישית: אני לא קונקטור, בלשון המעטה. אני לא רוצה להיות קונקטור. מעולם לא רציתי להיות קונקטור, ואפילו אם הייתי רוצה - אין לי שום סיכוי בעולם. בלי להגזים, אני לא מסוגל לשמור על קשר רציף אם אנשים אותם אני לא פוגש פיזית בצורה סדירה. אין לי כיום שום קשר עם אף אחד מחברי לתיכון או לצבא, לדוגמא. גם לא עם חברים טובים מאוד שעבדתי איתם בעבר. או עם חברים טובים עוד יותר שעזבו לחו”ל. הסיבות לכך מגוונות — אני שונא להשתמש בטלפון, למשל. זאת אומרת - כמעט לעולם איני יוזם שיחה עם אף אחד מחברי אם אין לי עניין קונקרטי לדבר עליו (ומדובר בהרבה חברים ללא נוכחות אינטרנט משמעותית, כך שתוכנות מסרים אינה חלופה). בכלל, שיחות חולין אינן אחד מכישורי, ואני אובד בהן תוך זמן קצר. קשה לי, לדוגמא, לדבר על “סתם” דברים שקרו לי, אפילו על כאלה בעלי ערך אנקדוטלי (תשאלו את אמא שלי, ששואלת כל פעם מחדש איך עבר עלי היום או השבוע ונענית ב-”כרגיל” לאקוני). כל זה לא מוביל למערכת כישורים חברתיים שיש להתגאות בה. לכן אני, כמו שאומרים, “עובד על זה” ומתנחם בכך שאני מתפקד לא רע בכלל בשיחות תוכן ושמצבי אינו גרוע כמו זה של כמה אנשים שאני מכיר.

מעולם לא נמשכתי לרשתות חברתיות (למעשה, אני לא מחבב את הרעיון יותר מדי), ואין לי חשבון באף אחת מהן. אין לי גם חשבון בפליקר, וחשבון הדלישס שלי עזוב וזנוח מהיום שפתחתי אותו. אבל פייסבוק גרמה לי לא רק להרשם אלא גם להיות פעיל בה על בסיס יומיומי. ראשית, קצת על רשימת האנשים שצרפתי כחברים. משיחות עם עוד כמה משתמשים הבנתי שרבים נוקטים באסטרטגיה דומה. אני בהחלט *לא* מצרף כל פרצוף מוכר לרשימה, ומסתפק בשתי קטגוריות בלבד - אנשים שאני מכיר טוב למדי ונמצא בקשר פיזי קבוע איתם, ואנשים מעברי הרחוק שלא פגשתי שנים וקצת חבל לי על זה.

יש שתי סיבות עיקריות לכך שפייסבוק מצליח במקום שאחרים נכשלו, ולכן מספק ערך מוסף גם לאנשים כמוני, וגם לאנשים שכבר מכירים ובקשר עם כל העולם. הראשונה היא פשוטה. מלא אנשים רשומים לפייסבוק, רובם בשמותיהם האמיתיים. זה מצוין למציאת אנשים מהקטגוריה השניה למעלה. מצאתי מספר לא קטן של אנשים שניסיתי כבר לחפש בעבר בשלל אמצעים ופשוט לא מצאתי - כי הם לא השתמשו באינטרנט יותר מדי או כי השתמשו בכינויים בלבד בעבר. זה לא אומר שאתחיל לשמור על קשר איתם עכשיו (סביר להניח שלא), אבל לפחות *יש לי מאיפה להתחיל*.

הסיבה השנייה היא סביבת הפיתוח הפתוחה של פייסבוק, ושלל האפליקציות שרצות עליו. למעשה, הפיצ’ר המלווה את שלל הפוסטים בנושא, זה שמאפשר לי לדעת מה חברי עושים בכל רגע נתון וליידע אותם, הוא פיצ’ר שולי לגמרי לגבי. במקום זה, מעניין אותי הרבה יותר שעל פייסבוק רצה עכשיו כמעט כל אפליקציה, משחק או תוכנת עזר חברתית שאני יכול לחשוב עליה, ושהן עוזרות כי גם האנשים שם. זה מתחיל בשיתוף תמונות ולינקים המוכרים. ממשיך במשחקי שבץ נא או מונופול, ממשיך בתכנון פגישות, הזמנה לארועים, איסוף תרומות, מגוון של שרותי הודעות אישיות או קבוצתיות ברמות שונות של פרטיות, שיתוף ואינטרקציה בנוגע לספרים שקראתי לאחרונה או סרטים שראיתי, ואפילו מגוון הסחות דעת שטותיות כמו מלחמות זומבים ופיראטים, הכל עם ממשק משתמש נוח ואחיד למדי, ופידים נתונים לחלוטין לשליטת המנוי לדף הבית, לאימייל או לפלאפון. מעבר לזה, אם אני צריך אפליקציה שאף אחד עוד לא כתב, לשימוש הכלל או סתם לצורך משהו פרטי ביני לבין מכרים, המערכת פתוחה, והרבה יותר קל לכתוב לה מאשר לפתח מאפס לשרת ייעודי.

פייסבוק מצליחה איפה שאחרות נכשלו. לא רציתי מייספייס או פאונס - הן לא עשו שום דבר טוב בשבילי ולא היה בהן הרבה מעבר למה ששרון ויהונתן מנסים לטעון לגבי רשתות כאלה. פייסבוק עושה יותר. יש לה ערך מוסף אמיתי.

• מכיוון שמכשיר הדיוידי הביתי שלי משמש אותי נאמנה כבר יותר מ-10 שנים, הוא חסר תכונות חיוניות כמו קריאת קבצי DivX או אפילו דיסקים צרובים מכל סוג. החלטתי לנצל את תלושי ראש השנה כדי לקנות מכשיר חדש. בפתח החנות, מכשירים זולים של חברות לא מוכרות. לא אכפת לי להוציא קצת יותר כסף על מכשיר עם שם, אז הלכתי למדפי היוקרה ובחרתי, בהמלצת המוכר, מכשיר של פאנאסוניק. שתי תכונות חשובות לי - מולטיזון (כי יש לי כמה עשרות דיסקים אמריקאיים) ויכולת קריאת כתוביות מקובץ חיצוני בזמן ניגון קבצי מחשב (כי אני רואה כמה סדרות ביפנית שמגיעות ככה). הגעתי הביתה, וכמובן, אין כתוביות ואין מולטיזון (ממתי בכלל מוכרים מכשיר נעול לזון 2 בארץ?). כמובן שהמוכר הבטיח שהכל נתמך. אולי כדאי ללכת בכל זאת על המכשירים הזולים. נקווה שלא יעשו לי בעיות בהחלפה.
• כיף לקבל 95 על עבודת פרוסמינריון, במיוחד אם היא עוסקת בנושא מטופש במיוחד. מי שרוצה יכול לקרוא את דעותי בנוגע להצגתם של בתי קפה בהן המלצריות לבושות במדי משרתת במדיה הפופולרית היפנית. כדאי לציין שבחודשיים שעברו מאז שהגשתי את העבודה קראתי וחשבתי עוד קצת על הנושא, וכבר יש מספר נקודות מהן אני כבר מסתייג.
• בהמלצתו של אחי הצעיר, קראתי השבוע את ספרו הראשון, משנת 1980, של ג’ונתן קארול, The Land of Laughs. מי שמחפש פנטזיה אורבנית על גבול האימה, כתובה בכשרון מדהים - זה הספר בשבילו. קשה לא להשוות עם גאימן (שמספק את ה-blurb על הכריכה האחורית), למרות שהאווירה לא באמת דומה. עוד סופר לעקוב אחריו. זה לא יהיה קשה - אחי קנה את רוב הספרים שהוא כתב בטיול לניו-יורק לפני שבועיים.
• אני רוצה אייפוד טאצ’. שלוש אייפודים - כל אחד למטרה שונה - זה יותר מדי לבן אדם אחד?
• החודש: שתי חתונות, ראש השנה, תשלום מקדמה לאוניברסיטה. לא טוב לחשבון הבנק.