המועמד האופטימלי

המציאה הזאת (יפן, 82, מוצגת כאן גם ביפנית המקורית וגם בתרגום לאנגלית) תספק, כמובן, הרבה רגעי הנאה לחובבי האיזוטריה היפנית וגם לחובבי/שונאי מיקרוסופט, אבל היא מרתקת בעיני רק בגלל הכותרת של הסיפור — וכנראה גם זה רק בגלל הקורס על דת ביפן שאני לוקח הסמסטר.

(ויה AltJapan)

שלושים. זה עדיין לא נשמע נכון. משהו כאן לא בסדר.
שלושים. מחצית מגיל המדינה. בשנה הבאה היחס יעבור לחציו השני של המאה.
שלושים. אני בקושי זוכר מי הייתי בהחלפת הקידומת הקודמת, ובכל זאת נדמה לי שעשר השנים האחרונות חלפו בלי שאשים לב בכלל.
שלושים. בסך הכל, אין לי על מה להתלונן. השנה האחרונה היתה הטובה ביותר בחיי הבוגרים. וזו שלפניה היתה הטובה ביותר עד שהשנה הזו התחילה. וכך גם לפני שנתיים. קודם לכן היתה תקופה ארוכה של קפאון במקום לא טוב, אבל (תודה לאל) יצאתי ממנה, ומאז המצב נהיה רק טוב יותר.
שלושים. גם העתיד מבטיח. אני לא יודע איפה אהיה עוד שנה, אבל האפשרויות מפתות, מבטיחות, מעניינות וגם קצת מפחידות. פחד מהסוג הטוב.
שלושים. אז למה בכל זאת השלוש הזה שתקוע בגיל שלי עכשיו מכביד כל כך? הרי זה סתם מספר.
שלושים. אולי זה בגלל ששתיתי ואכלתי קצת יותר מכרגיל. עדיין מפתיעה אותי העובדה שלכל כך הרבה אנשים טובים אכפת מספיק כדי לחגוג איתי עד השעות הקטנות של הבוקר.
שלושים. אבל נראה לי שהגיע הזמן ללכת לישון. אסור להיות עייף: מחר (היום?) חגיגות יומהולדת משפחתיות, ומיד אחריהן יש לי עשור שלם לחיות עם המספר הזה.

- ספריית הדויד הרעננית של האוזן השלישית נפתחת בהמשך השבוע, כחמש דקות הליכה מהדירה שלי.
- ממש סמוך אליה, הסניף החדש של ג’אפניקה נראה בשלבי סיום הקמה.
- מבצע הטריידאין של איידיג’יטל הביא איתו שני גאדג’טים חדשים. את ה-eMac הותיק, שנטוש בארון כבר כמה שנים טובות, החלפתי במק-מיני קטן ונחמד שיתחבר לטלויזיה וישמש כמדיה סנטר.
- ואת האייפוד-דור-שלישי, גדול ומגושם שננטש אף הוא לפני כשנתיים, החלפתי באייפוד טאצ’.
- זה מעלה את מניין מחשבי המקינטוש בבית לארבעה (איימק G5 שעדיין יושב על השולחן, איימק חדש וגדול, מקבוק ומק מיני), ואת מספר האייפודים לשלושה (שאפל, וידאו וטאצ’). אין ספק, מכרתי את נשמתי לאפל.
- ואם זה לא מספיק, רק לפני כמה שבועות קניתי מצלמה חדשה מרובת מגהפיקסלים.
- יכול להיות שזו הדרך שלי להתמודד עם יום ההולדת השלושים שמתקרב בצעדי ענק?

אני לא אדם של התמכרויות פיזיות (נפשיות זה עניין לפוסט אחר). אני לא מעשן, אפילו לא נרגילות, ומעולם אפילו לא הכנסתי סיגריה לפה. לא משתמש בסמים. מעט מאוד אלכוהול וכמעט אף פעם לא עד כדי שכרות. אפילו חיבתי לשוקולד, שלפעמים חשבתי עליה כהתמכרות, התגלתה כלא יותר מחולשה לפיתויים שנמצאים מול העיניים: ברגע שהרחקתי כאלה לא הרגשתי כמעט שום צורך לדברים מתוקים. היום, יותר מחצי שנה אחרי, נראה שגם את החולשה הצלחתי לנפות - אני לא ממש נוגע בחטיפי השוקולד ובטראפלס (של מקס ברנר!) שנמצאים בארון יותר מטעימה קטנה פעם בכמה ימים.

אבל עם קפה, נדמה לי, המצב שונה. זה מפתיע - עד לפני כארבע שנים לא נגעתי בו בכלל. אהבתי תה, וגם זה בצורה לא סדירה ולא בכמויות גדולות. היום אני לא שורד בלי קפה בבוקר ועוד כוס אחת לפחות במהלך היום (אני מנסה להגביל את עצמי לשתי כוסות יומיות בלבד, כמות קטנה לכל הדעות, וזה לא תמיד הולך), עד להרגשת אי נוחות גופנית. כשהייתי בארה”ב לפני מספר חודשים, המשכתי לשלם פעמיים ביום לסטארבאקס על כוס לאטה, למרות שזה היה - בלי שום ספק - פשוט לא טעים. אני מוצא את עצמי הרבה מאוד בבתי קפה, ומחליט כל יום אם להכין כוס קפה נמס בצהריים על סמך הסיכוי שאגיע לאחד בערב. אני מספר לאנשים שהמקום היחיד שאני מצליח ללמוד או לקרוא זה בבית קפה. מעשית, אין לי ספק שחלק גדול מזה זה פשוט הצורך בקפוצ’ינו טוב כמעט כל יום.

אז מה הפתרון? להוריד את הכמות? לנסות לתפקד כמה ימים בלי? אין לי מושג. עכשיו תסלחו לי, אני צריך ליסוע לאוניברסיטה ורוצה להגיע רבע שעה יותר מוקדם כדי להספיק לקנות כוס קפה.

זה עוד לא קרה לי עד היום:

לא מדובר במשהו מיוחד או רנדומלי שתיקתקתי. זה חיפוש שאני מבצע כמעט כל יום (יש לי הרגלים רעים: לאתרים מסוימים אני מתוכנת להכנס רק דרך גוגל, במקום לשמור סימניה). אמנם לא מדובר במילה תקנית באנגלית, אבל החיפוש מחזיר תוצאות שאי אפשר לפקפק באמינותם כאתרים לגיטימיים, לא פורנוגרפיים ולא עוסקים בספאם.

אגב, עד שלא עוברים את הקפצ’ה, גוגל חסום לחלוטין במחשב. נראה שהם נועלים גישה ל-IP - גם דפדפן אחר לא הצליח אפילו לראות את העמוד הראשי.